אין כמעט הורה שלא נשבר פעם ליבו, כששמע שהיום לא רצו לשחק עם הילדה שלו, או שרתח דמו כשהעליבו את הבן שלו לפני כולם. כמות עצומה של כאב ושל כעס נגרמת לילדים, ולהורים שלהם, מתוך עניינים חברתיים. הכוונה כאן היא לאו דווקא לקשיים חברתיים, כמו מחסור במיומנויות חברתיות, או להתמודדות עם בעיות חמורות כמו חרם. פה מדובר בעיסוק היומיומי בעלבונות קטנים, חוויות דחייה, בחירה בין חברים/ות בתוך קבוצה, והתלבטויות לגבי מעמד חברתי.
אז מה יכול הורה לעשות כדי לעזור? לדעתי מעט, ששווה הרבה.
לרוב, הכל מתחיל כשהילד או הילדה שלכם מגיעים הביתה נרגזים, עצובים, מתנגדים ללכת למחרת לגן או לבית הספר, או מסתגרים בחדר.
מה לא מומלץ?
- לתחקר את הילד/ה על פרטי האירוע, מי התחיל, מי אמר למי ובאיזה הקשר. זה ייתן לכם אולי תחושת שליטה במצב, אבל עלול להיות לא רלוונטי למה שילדכם צריך.
- לצלצל מיד לגננת/מחנכת, ולהפנות כעס כלפיה. כך תשיגו בעיקר קשר מתוח וכועס, ופחות שיתוף פעולה. גם אם נראה לכם שהיא לא מבצעת את תפקידה, ויש פיתוי לפעול במקומה, לרוב זה לא משתלם, כיוון שילדכם יישאר בתחושה שאין לו על מי לסמוך במהלך היום, ויפסיק להיעזר בדמות החינוכית.
- לצלצל מיד להורי הילדים המעורבים, ולהפנות כעס כלפיהם או כלפי ילדיהם.
- להאשים את עצמכם, על שאולי יכולתם לזהות קודם, לפעול אחרת, להגן או למנוע.
- לנזוף, לבקר, לייעץ, לשפוט או להעריך את הדרך בה הילד/ה התנהל/ה. לומר להם שהם רגישים מדי ושיפסיקו לקחת ללב. כך סביר שתאבדו את הקשב שלהם, ואת מקומכם כמקור תמיכה עבורם. הם לא פנויים כרגע לשמוע.
- לפתור עבורם את הבעיה. גם אם נראה לכם שאתם יודעים בדיוק מה יעזור. התגובה שלכם תלמד אותם איך אתם רואים אותם, ואת העולם החברתי בכלל – האם יש להם בעיניכם את המסוגלות לפתור בעיות, לעמוד על שלהם, להיות אהובים? האם הם מסוגלים להתגבר על כאב רגשי ואפילו ללמוד ממנו? האם שווה להתאמץ בכדי ליצור קשרים חברתיים? אם תגנו עליהם מדי ותפתרו עבורם את הבעיה, הם יסיקו שכל אלו הם מעבר לכוחם. אם תעבירו מסר לפיו אחרים אשמים או חסרי ערך, גם אם זה נכון לדעתכם, זה עלול לגרום לילדיכם לוותר מראש על הניסיונות להתחבר עם הילדים, ואולי גם להתרגל לא לבדוק את האחריות שלהם למתרחש.
- להאמין שהתפיסה של ילדכם היא בהכרח התמונה כולה. הם ממש לא משקרים, אבל הם מתארים את החוויה האישית שלהם. לעתים קרובות החוויה מושפעת ממצב הרוח, ואם הם נפגעו או קשה להם, יש סיכוי שהם רואים את הדברים כרגע כשליליים מכפי שהם באמת.
- להאמין למחשבות אוטומטיות שעולות לכם (מבלי לבדוק אותן), כגון – נגרם לו/ה נזק, זה לא צריך לקרות, לא שמרו עליו מספיק טוב, הילדים האלו רעים/בריונים/לא מחונכים, המחנכת לא משתלטת על הכיתה ולכן זה קורה, המחנכת לא מספיק רגישה אליו/מכירה/אוהבת אותו ורק ‘מחפשת’ אותו. אלו הדברים שמהם אתם חוששים, אבל לא בטוח שהם נכונים!
מה כן מומלץ?
- לעצור ולעשות סדר ברגשות ובמחשבות שלכם. סביר להניח שתרגישו נסערים, מודאגים, לפעמים גם חסרי אונים, מתוסכלים או זועמים. אולי תיזכרו באירועים קודמים מחיי ילדיכם, או מההיסטוריה החברתית שלכם, שישפיעו מאד על נקודת המבט שלכם. כנראה שמחשבות יעברו בראשכם באופן אוטומטי (‘שוב זה קורה לה’, ‘מה יהיה איתו’, ‘אני חייבת ל..’), ויניעו אתכם להגיב מיד. במקום זאת, נסו לזהות מה אתם מרגישים וחושבים, ואז לנשום עמוק ולשים את כל זה לרגע בצד.
- לזכור שזה קרה להם, לא לכם. הם אלו שצריכים להתמודד, ותפקידכם לתמוך. גם אם נעלבתם עד עמקי נשמתכם עבורם, אתם לא העניין. יכול להיות שהילדים שלכם מרגישים אחרת מכם, ודברים אחרים הפריעו להם. הם זקוקים כרגע שתהיו קשובים לרגשות, למחשבות ולצרכים שלהם. זה נכון גם בגיל 4, וכמובן שגם בגיל 9 או 14. כדי לחזק את העצמאות שלהם, וכדי לעזור להם להתמודד עכשיו ובפעמים הבאות, חשוב להתאפק מלהגיב, ורק להקשיב.
- לזכור שכלל לא בטוח שנגרם נזק לילדכם, או שנשקפת לו סכנה. לא כל דחייה או עלבון הם חרם. להפך, הם חוויה חיונית מבחינה התפתחותית. הילדים שלכם זקוקים לחוויות עלבון ודחייה, בלתי נעימות ככל שיהיו. גילאי גן ובית הספר הם הזמן הכי מתאים לתרגל כישורים חברתיים, לגלות מה מתאים וכיף להם ומה לא, אל מי כדאי להתקרב וממי להתרחק, איך לעמוד על שלהם. לרוב, ילדים שתמיד הצליחו ולא חוו קושי, היו מלך/מלכת הכיתה או נהנו מתכונה כלשהי שאיפשרה להם להיות אהובים תמיד – מתקשים מאד להצליח בבגרותם. זאת, כיוון שהם לא התחשלו, לא פיתחו שיטות להתמודד עם סבל, עלבון, חוסר בטחון או דחייה, וכעת אינם מוכשרים לכך.
באותו אופן, גם חוסר רגישות או טעויות מצד המבוגרים בחייהם הם חשובים להתפתחות, אם הם בגדר הסביר. האפשרות לתקן או להתגבר על התאמה לא מושלמת אליהם, תכין אותם להתמודד עם הבוס המעצבן או הקונפליקטים בזוגיות בעתיד. הדבר דומה לדרך בה חשוב לתת לילד, הלומד ללכת לראשונה, ליפול, על משטחים רכים המתאימים לכך, בכדי שיצבור ביטחון. כך, חשוב לאפשר לילדינו, בתוך סביבה בטוחה, להיפגע מהיחס כלפיהם. הם זקוקים להתנסות, כדי לגבש את הדימוי העצמי ואת תפיסת העולם החברתי, ולהתחזק.
- להקשיב למה שיבחרו לשתף אתכם בו, בין אם תזכו לשטף של פרטים וציטוטים מדויקים, עד שתתקשו לעקוב, ובין אם תשמעו משפט אחד, או שתיקה רועמת. לא משנה כרגע מה באמת קרה, אלא איך הילד/ה מרגיש/ה, איך הוא/היא ראו את הדברים, מה הם חושבים, אולי גם מה כבר ניסו לעשות ואיך זה עבד.
- להיות איתם, לתת חום, אמפטיה וביטחון. בדומה למה שהייתם רוצים כשאתם חוזרים הביתה אחרי אירוע לא נעים בעבודה, גם הם מחפשים כתף, חיבוק, עידוד, ואת התחושה שאתם מכירים את ההרגשה. הרי כולנו לפעמים חוששים שלא ירצו אותנו, עסוקים בפופולריות שלנו, נעלבים או מעליבים. זה לא אומר שהם לא בסדר, אלא זה קורה לכולם. האתגר הוא למצוא את האמצע – להתייחס לבעיה ולכאב שלהם במלוא הרצינות, ועדיין לשמור על רוגע ועל הידיעה הפנימית שבסוף הם יהיו בסדר.
אפשר גם לתת דוגמאות מהחיים שלכם היום או בעבר, רק חשוב שהן יהיו במינון מתאים (לא משהו מבהיל, אלא משהו שימחיש גם את הקושי שהרגשתם, וגם את האפשרות להתגבר עליו בסוף).
- לתמוך בפתרון הבעיות שלהם, ע”י שאלות מנחות. התפיסה של ילדים את הבעיה עשויה להיות יותר אגוצנטרית, לפעמים הם מתקשים עדיין לראות נקודות מבט של אחרים, להבין במדויק את כוונותיהם או להעלות על דעתם אפשרויות תגובה והשלכותיהן.
שלבי פתרון בעיות יעיל כוללים – זיהוי הבעיה, העלאת כמה שיותר אפשרויות פתרון, הערכת יתרונות וחסרונות, בחירת פתרון, יישום, ובדיקה האם הועיל. המטרה שלכם כאן היא לתת להם להפעיל שיקול דעת בעצמם, ורק להפנות בעדינות את תשומת ליבם אם שכחו או החמיצו משהו בדרך.
אפשר לעשות זאת על ידי שאילת שאלות כמו – מה תכננת לעשות? מה תעשי/ה אם יקרה X? אולי יש עוד סיבות שגרמו לו לעשות את זה? כשניסית בפעם שעברה, זה עזר? אם היא לא תסכים, מה תעשי? רק לאחר שהילד הציע פתרונות או לפחות ניסה לחשוב, תוכלו להציע גם רעיונות משלכם.
- לשמור על מעורבות, שאינה התערבות. אני ממליצה על מעקב אחר תכתובת בין ההורים ומהגן/בית הספר (זה עלול להיות מייגע, אבל במינון המתאים זה חשוב), קשר עם המחנכת אחת לתקופה, שמירה על קשר עם הורים אחרים מהכיתה, התבוננות מהצד במפגשים חברתיים אצלכם בבית, היכרות עם החברים הטובים של ילדכם, התעניינות רציפה ושיחות עם ילדכם. כשמתעוררים ענינים חברתיים אפשר להדק את תשומת הלב, וכשיש רגיעה להרפות מעט.
- לשמור על חלוקת התפקידים בין הילד/ה, ההורים והצוות החינוכי. חלוקת תפקידים מתאימה מאפשרת לילדכם התפתחות טובה. תפקיד בית הספר (ותפקיד המפקחת בגן) הוא להעריך את המקצועיות של המורה, את טיב הקשר שיצרה עם הכיתה והילדים, לאתר בעיות במוגנות ובגיבוש, ובמידת הצורך להדריך ולתכנן מענה. לבית הספר ולמורה יש אחריות לקדם את ההתפתחות הלימודית, החברתית והרגשית של ילדכם, לחנך להתנהגות מותאמת, ולשמור על המוגנות שלהם. האחריות הזו היא מלאה, אבל אינה בלעדית, אלא הם חולקים אותה אתכם, ההורים. כלומר, כשלילד/ה יש קושי, לא המורה אמורה להתמודד לבד, וגם לא אתם, אלא השאיפה היא לשיתוף פעולה בהבנת הקושי ובמציאת פתרונות.
תפקידכם כהורים הוא קודם כל לשמור על המוגנות הפיזית והרגשית של ילדכם. זה לעולם לא משתנה. אבל רמת המעורבות הנדרשת מכם לשם כך, צריכה להשתנות כל הזמן, בהתאם לגיל וליכולת של הילד/ה. לא קל לשמור על מעורבות מאוזנת בחיים החברתיים של ילדכם, שהיא לא התנתקות ממה שקורה, וגם לא התערבות יתר.
לא קל לסמוך על אחרים, כמו הגננת והמורה. הן עשויות לחשוב ולפעול בדרכים שונות משלכם, שאולי לא תסכימו איתן. ייתכן גם שהן פשוט לא ימצאו חן בעיניכם באופן אישי. עם זאת, יש חשיבות עצומה ליכולת שלכם לשחרר שליטה במידה מתאימה, אפילו לא להסכים עם היבטים מסוימים בטיפול הניתן לילדכם, ועדיין להעביר להם מסר שאתם מאמינים ביכולתם וביכולת המורה להתמודד.
למעשה, תפקיד ההורים הוא לאפשר למורה להכיר את ילדם טוב מספיק וליצור איתו קשר, לשתף במידע חשוב (למשל אבחון שנערך, פרידות וגירושין או אובדן במשפחה), וגם להציף בעיות שילדיכם נתקלים בהן או צרכים שלא מקבלים מענה, בדרך מכבדת רגועה ובשעות הקבלה, ואז לסמוך על הילד שיתמודד ועל המערכת שתדע לטפל.
תפקיד הילד – חשוב שכל מה שהילד כבר מסוגל לבצע ייכלל בתפקידו, ולא יעבור לאחרים. הדוגמה הנפוצה ביותר היא פנייה למורה/לגננת – חשוב שילדים יתרגלו לפנות בעצמם, וגם יידעו לנהל דיאלוג עם הדמות החינוכית אם הם לא מרוצים מהתשובה או אם הבעיה נמשכת. ככלל, כדאי להתקדם בהדרגה אל המטרה ארוכת הטווח. למשל, אם תרצו שבעתיד ילדכם יוכלו להתמודד עם אי הסכמה, קנאה או פגיעה במילים, בלי להידרש לאלימות או לברוגז – התחילו בקטן, כשתפקידם יהיה רק לזהות שנפגעו ולגשת לגננת, והיא תעשה את היתר. בהמשך, כשירכשו יותר איפוק וביטחון, תוכלו לעודד אותם גם לנסות לפתור בעצמם, לפני שפונים למורה.
לדוגמה, אם מתברר שלילד יש קושי במשחק חופשי בחצר, אפשר לסכם שתפקיד ההורים יהיה לזמן לו מצבים לתרגל משחק חופשי, למשל ללכת לגן שעשועים ולהזמין חברים אחה”צ, תפקיד הילד יהיה להסכים להתנסות במצבים האלה ולפנות לעזרה לפי הצורך, ותפקיד הגננת יהיה לתת תזכורת לכללים לפני היציאה לחצר, ולהתערב לפי הצורך.
- לאסוף מידע ולנהל דיאלוג מקרב לפתרון בעיות. אם בשלב הזה נשארתם עם ספקות לגבי התפקוד של ילדכם, לגבי יעילות התפקוד של הגננת/המורה, או לגבי תפקוד בית הספר בשמירה על מוגנות ועל גיבוש חברתי – זה הזמן לברר. לפני שאתם מגיעים לשלב של כעס על המצב הקיים, קחו אחריות ופעלו לשנות. מומלץ ליזום שיחה, ברוגע ובלי האשמות, כיוון שזו הדרך להשיג קירבה בין ילדכם למורה, וזו המטרה. אפשר להתחיל מלשתף בדאגה שלכם ובמה שמפחיד אתכם שיקרה, ולבקש לשמוע איך המורה רואה את הדברים, מה העבודה שנעשית כרגע, והאם כדאי לחשוב מחדש ביחד מה ילדכם צריך ואיך לתת מענה. אפשר גם להציע הצעות, או לבקש בקשות. זו הזדמנות לתת למורה מידע חשוב על האופי, ההעדפות והרגישויות של ילדכם, בתור אלו שמכירים אותו/ה הכי טוב, ולקבל ממנה מידע חשוב על התגובות האופיניות לו כשנמצא בחברה. כך תוכלו לפענח ביחד מה קורה לילדכם במצבים חברתיים, מה מתנהל היטב ומה דורש עבודה עדיין.
אם לאחר בדיקה, מספר שיחות עם הגננת/המורה וזמן מספיק ליישום מה שהוחלט, עדיין תחשבו שאין שיפור, ושהסביבה החברתית הקיימת אינה בטוחה מספיק, כמובן שחשוב לפעול. האפשרויות העומדות בפניכם הן פנייה ליועצת או מפקחת הגן, ליועצת או מנהלת בית הספר. אם תגיעו למסקנה שאין לכם אמון בתפקוד של המסגרת הזו – כדאי לשקול מעבר מסגרת. אבל כל עוד תחליטו להישאר – מומלץ לתת את הגיבוי המלא לאנשי המקצוע לבצע את תפקידם, לשתף איתם פעולה לטובת ילדכם, ולשדר גם לילדכם מסר כזה.
לסיכום, כשמתעוררים ענינים חברתיים, התפקיד של ההורים לדעתי הוא להיות שם, להכיל כאב, לאפשר לטעות, להיות מעורבים אבל לעשות בעצמם כמה שפחות. ברוב המקרים זה מספיק.
המקומות בהם כדאי לפנות להדרכת הורים, הם כאשר ההורים מוצאים עצמם נסערים מדי ומתקשים לווסת את תגובותיהם, כשעולה צורך בחיזוק מיומנויות רגשיות או חברתיות של הילד, או בשיפור ההתאמה והתקשורת בין הילד, המורה וההורים.
