Adverse effects of living in a dictatorship on authority figures’ attunement and empathy

Living under an almost-dictatorship has profound consequences on the day-to-day life of Israeli citizens. When a government systematically ignores the needs of its people in favor of its own narcissistic desires for power, control, and self-preservation, the stress it creates ripples through society.

This chronic disregard for the well-being of the population leaves individuals feeling abandoned, unheard, and exploited. The pressure of living under such conditions infiltrates homes, classrooms, and workplaces, making it harder for authority figures—parents, teachers, and employers—to provide the care and empathy needed for those under their responsibility.

For those authority figures already stretched thin by their own duties, the added strain of war with political and social turmoil and government abuse of the financial and emotional needs of the citizens is a critical damaging factor. It creates an environment where it becomes much more difficult to distinguish between ingratitude and genuine unmet needs in their children, students, or employees. The stress-induced lens through which these authority figures operate often leads to misinterpretation of behaviors, fueling a dangerous cycle of blame, frustration, and misunderstanding.
________________________________________
The Effect of Government Narcissism on Authority Figures

In Israel, where the government’s actions increasingly reflect a narcissistic disregard for its citizens, the impact on personal and professional relationships is significant. A government that consistently places its own interests above the needs of its people sets a precedent for how power is exercised. Authority figures like parents, teachers, and employers—who themselves are feeling overwhelmed by the mounting safety, social and economic pressures—are inadvertently influenced by this example.

When authority figures are constantly battling stress and abuse, whether from personal challenges or from living in this unstable environment, they often struggle to see past their own frustrations. This makes it easy to misinterpret behaviors like defiance, disengagement, demands or criticism as signs of disloyalty or ingratitude. For example, a parent might feel their child is ungrateful when they misbehave, a teacher might see a student’s lack of engagement as disrespect, or an employer might interpret an employee’s demands to better treatment and social benefits as a lack of dedication. The authority figures might take it personally, and interpret these behaviors as an attack on the extremely hard work they do for those under their responsibility.

However, these behaviors often signal unmet needs—needs for emotional support, validation, or practical assistance. The needs are often unmet not because of lack of will or effort from authority figures, but because of the larger scale situation in Israel. Authority figures themselves are enduring high stress with low available crucial resources, under this government, as well as its adverse effects on personal safety, the economy, and on the well-being and emotional stability.

But instead of blaming those responsible – which is the government, there is a common tendency to put blame on those immediately in front of us, expressing needs we feel too overwhelmed to attune to. Living in a society where the government models neglect and indifference amplifies this challenge. When the Israeli government routinely fails to meet the basic needs of its citizens, authority figures can, without intending to, overlook the needs of those they are responsible for, blinded by their own stress and frustration.
________________________________________
Misunderstanding in Times of Crisis: A Parallel Process

The breakdown of empathy and communication within families, schools, and workplaces mirrors the larger failure of the government to meet its citizens’ needs. This is no coincidence. Just as the Israeli government operates with a narcissistic focus on its own survival, neglecting the welfare of the people it is supposed to serve, authority figures in Israel—under immense pressure—may begin to replicate this behavior in their own relationships.
For example, the continuous blatant refusal of the government to implement previous agreements and pay a rightful salary to teachers, adversely effects not just the teachers’ suffering and burnout, but also lessens their ability to give to their students, to function as a container to them, and empathize with their young proteges. The same may happen with management in schools or any other organizations, finding it even harder than usual to empathize and attune to their staff’s basic unmet needs.

When a government routinely dismisses the needs and voices of its people, it sends a clear message: power, control, self-interest and sometimes personal-survival-of-the-strong take precedence over empathy, solidarity and responsibility. This dynamic trickles down into everyday life, where parents, teachers, and employers—exhausted and overwhelmed by being treated un-fittingly — find their children, students or employees to be more ungrateful, disloyal, demanding and even judge them to be un-fitting. In reality, the behaviors that evoke anger, indignation or insult in authority figures are often cries for help, signals of emotional or practical needs that are being overlooked.
________________________________________
Breaking the Cycle: Recognizing Unmet Needs

For both the government and authority figures at the individual level, the real issue is a failure to acknowledge and address human needs. The Israeli government, consumed with maintaining its own power, or possibly with ruining the current state and establishing a religious, fascist and racist one in its stead, routinely denies the legitimate needs of its citizens, causing widespread frustration and despair. As a result, parents, teachers, and employers, being denied their own needs and abused by those responsible to them, can lose sight of the very real needs of those they are responsible for, mistakenly interpreting their behaviors as ungratefulness or rebellion.

To break this cycle, it is essential to recognize that abuse distorts perceptions. The first step is for authority figures to pause and reflect: are the behaviors they are witnessing truly signs of disloyalty or malfunction in their subordinates, or are they the result of unmet emotional or practical needs? The same question must be asked at a societal level: is the discontent and rage among citizens a result of disloyalty to the state, as falsely claimed, or is it the direct consequence of a government that has failed to provide for its people?
________________________________________
Conclusion: Empathy and Responsibility in a Broken System

Living under a government that systematically disregards its citizens’ needs not only makes daily life more difficult but also erodes the capacity for empathy in everyday relationships. When the state demonstrates patterns of neglect and abuse, it fosters a culture where empathy is devalued, and responsibility becomes a burden rather than a duty.
In Israel today, the parallel processes are clear: just as the government dismisses the needs of its people, authority figures—whether parents, teachers, or employers—under immense stress, may inadvertently be pushed to disregard the needs of those under their care. The result is a cycle of misunderstanding and blame, where unmet needs go unaddressed, and many people feel unappreciated or disrespected.

Ultimately, breaking free from this cycle requires systemic change. In the meantime, Authority figures should strive to recognize the signals of unmet needs, first in themselves, and then in those they are responsible for, even when overwhelmed by the current situation. Awareness is a crucial step to recovery. Self-care and empathy to one self’s needs, seeing them as legitimate and deserving, is also an important way to strengthen the empathy for others’ needs.

For example, an individual breaking free from narcissistic and abusive parenting, does so first in reality, by disconnecting ties, and then inside – raising awareness to destructive internalized patterns and striving to adjust them, stopping the inter-generational transmission of abuse or neglect, learning they are worthy of love and of their needs being met.

In the same way, Israelis will have to first break free from this government, that will surely never be able to confront its own narcissism, and replace it with a better one, that can begin to genuinely serve the needs of its people, fostering a culture of empathy, care, and mutual responsibility. And then, we as Israelis could start re-learning to attune to ourselves and to others, getting rid of destructive patterns in our relationships with each other, and recuperating.

נשלח ב Uncategorized

למידה מרחוק – סיוט או הצלה?

למידה מרחוק. כמה לחץ היא יכולה לעורר בכל המעורבים.

וכתוצאה, כמה זעם, שמתפרץ לפעמים בויכוחים בין הורים, מורות.ים ותלמידות.ים.

גם אם לאחרונה זה מרגיש ככה, כשאין זמן, אין כסף ובקושי יש אוויר… כדאי לזכור שאין צורך באמת לבחור בין הערך של מורה לערך של הורה, או בין הצרכים שלהם, והם לא בהכרח באים זה על חשבון זה. כולם חשובים.

האם הלמידה מרחוק שווה את ההשקעה העצומה, ואת הפערים שמצטברים בין מי שיש לו מחשב, אינטרנט ותמיכה בבית לבין מי שאין לו? האם היא סיוט, שמפריע לעבודה ומייצר מתחים מיותרים בבתים המתוחים גם כך, או האם היא נקודת אור ואי של שפיות?

אני מציעה שזה תלוי איך מפעילים אותה.

המטרות העיקריות של למידה מרחוק בתקופה הנוכחית לדעתי הן:

  • תפקוד. לבסס ולשמור על תפקוד יומיומי, הרגלים ושגרה מחזיקה. שבלעדיהם אנחנו שוקעים בקלות לדכדוך, ומאבדים חיוניות.
  • ביחד. לאפשר תקשורת בינאישית וקבוצתית, לשמר מיומנויות שת”פ, ולא להיות לבד.
  • תכלית. לשמר מרחב קטן להתנסות, יצירתיות ו/או ביטוי עצמי, או לפיתוח תחום עניין או יכולת, כדי שכל אחד יוכל למצוא לו איזו תכלית ומשמעות לחייו כרגע. בלי זה, מאבדים כיוון והדרך קלה בעיקר למתבגרים לפתח בעיות התנהגות והתמכרויות למיניהם.

ובעצם, לאזן לחץ ולעזור לשמור על יציבות פסיכולוגית.

בעיניי זו המטרה. ובטח לא ‘להספיק’ חומר רק לשם ההספק.

גם בלמידה שלא מרחוק, כלומר בחינוך, ולאו דווקא בתקופות משבר, אלו המטרות העיקריות בעיניי. רק על גבי הבסיס היציב הזה, אפשר להוסיף בתקופות שלוות יותר גם הקנייה ותירגול של כישורים מגוונים, שיאפשרו לגדל בני אדם מגובשים ועצמאיים, מועילים ותורמים לעצמם ולחברה שסביבם.

אז איך עושים את זה?

שווה להפחית רמות קושי, להתמקד בעיקר ולוותר על השאר, לאפשר הרבה בחירה אישית וגמישות בעיתוי.

ובעיקר לשאול – מה מתאים היום, מה אפשרי עכשיו? ולקבל, לקבל את המגוון של התשובות שיופיעו. ולהתקדם משם.

אם היום יש עומס על המחשבים בבית, על הזמן של ההורים או פשוט על הכוחות והעצבים המרוטים של כולם – אפשר לתעדף, לדחות למחר או לוותר על חלק. העניין הוא לא להכריח את עצמנו ואת הילדים, אלא לבדוק בכל רגע מה חשוב, מה אפשר. מה זה עושה לנו כשמוותרים, או כשמנסים בכל זאת. איך זה בטווח הקצר, והארוך, בשבילם, בשבילנו.

אז האם מחייבים ומכריחים לפתוח מצלמה בזום? ובכלל להיכנס לזום? ולבצע את כל המשימות? אלו לא השאלות הנכונות בעיני. השאלה החשובה היא איך מתחברים אל התלמידים? כל אחד בנקודה בה הוא נמצא כרגע, ואיך מעוררים סקרנות ומוטיבציה כלפי משהו, לא משנה מה.

התשובה היא –  שמתחברים אל התלמידים גם דרך הבחירה איך, מה וכמה מלמדים, באופן שיהיה רלוונטי ומותאם ליכולות ולצרכי התלמידים הספציפיים, וגם דרך דיאלוג מורה-תלמיד וילד-הורה רציף ופתוח על התהליך – המטרות האישיות של כל אחד היום, הקשיים והתסכולים שבדרך, ומה עוזר מולם. כל צעד קטן נחשב.

איך זה ייראה?

כנראה שלפעמים נתאכזב, או נכעס על עצמנו שלא היינו פנויים, או נכעס על הילדים, שזה לא בא להם יותר בקלות, בעצמאות, באחריות. או אולי נפנה כעס אל המשימה ואל מי שנתן אותה, איך אפשר לעבוד ככה, ומה הם חשבו לעצמם??

ואולי לרגעים נוכל לנשום, ולהזכיר לעצמנו פשוט לבחורמה כן אפשר עכשיו לעשות ומה לא. ואז, כש’נאבד את זה’ שוב, ונריב, כי נמאס, ומתגעגעים לשגרה הקודמת, ומודאגים, ומוציאים את זה אחד על השני כי אין מוצא אחר; האם נבין את עצמנו, ואחר כך נחבק, וננסה מחדש לבדוק מה מתאים?

 

נשלח ב Uncategorized

קורונה – שאלה על התמודדות עם מתבגרת

אם למתבגרת בת 15:

“ביקשתי ממנה שתישאר בבית. היא אמרה שכל החברים שלה מסתובבים ונפגשים כל הזמן, גם החבר שלה, ולמה רק היא לא. טרקה כמה דלתות, אמרה שאני הורסת לה את החיים. נפגעתי ממש. אני לגמרי מבינה שהיא כועסת עכשיו, אבל למה עליי? ומה אני עושה כדי שלא תצא?”

התשובה שלי:

מתבגרים צריכים חברים, בערך כמו שאחרים צריכים כרגע נייר טואלט… באופן נואש, הישרדותי כמעט. מתוך תחושה שאם לא יהיה לי את זה, אני לא אסתדר, ומה הטעם בכלל.  אצל מתבגרים רבים, אינטראקציה חברתית עם בני גילם היא צורך קיומי גם בשגרה, לפעמים אפילו יותר מאוכל.

הקשרים החברתיים הם תכופות הסחה מדאגות ורגשות לא נעימים, שנוטים להיות סוערים ומציפים במיוחד בגיל הזה. מתבגרים רבים פונים בעיקר לחברים כדי לשכוח, להתנחם, להירגע, או להפך, כדי להתניע מוטיבציה לזוז ולהתאמץ להשיג משהו. זה אולי קשה, כשהם מעדיפים חברים על פני ההורים, כמענה לצרכים הרגשיים שלהם.

אבל אפילו אם ממש רוצים כרגע לשמור עליהם מקרוב, חשוב לא לעכב את התפתחות העצמאות והנפרדות הבריאה שלהם. הטריק הוא לכבד את הצורך בחברים, ובחופש, אבל עדיין להישאר נוכחים וזמינים לתמיכה, ולהציב גבולות במידת הצורך.

בנוסף, ההתמקמות החברתית של מתבגרים בונה את הערך העצמי שלהם – היא כמו מד-חום של כמה אני שווה/רצויה/ מושכת/ מקובלת בעיני אחרים. גם זה קריטי עבורם, בגיל שבו הזהות והדימוי העצמי מתערערים שוב ושוב עד שיתגבשו. ומעבר לכך, אם למבוגרים יש מסגרות שמחזיקות אותם ביומיום וברגעי משבר, ושומרות על תחושת המשמעות והרצף, כמו מקום עבודה, או בית ומשפחה, הרי שלמתבגרים שהוסר מהם עול ההליכה לבית-ספר, יש לצד החופש וההקלה גם סוג של ריק. ריקנות היא מצב מאיים ומלחיץ כל כך, שלפעמים נעדיף להסתכן ואפילו להיפגע, ובלבד שלא להישאר בה.

לכן, כשאת ניגשת למתבגרת, כמו לכל אדם, כדאי להתחבר מבפנים לצרכים בוערים משלך הדומים לאלו שלה, בוויסות ונחמה, בשייכות וביסוס ערך עצמי, בעצמאות ונפרדות, במילוי ריקנות. גם אם בעינייך כאמא זה אפשרי לגמרי להיות בקשר מרחוק לזמן מסוים, נסי לחשוב על משהו שאת באופן אישי לא יכולה או מוכנה בלעדיו. אולי עבורך זה קפה, דקה שקט לעצמך, ספורט, אמונה דתית, או אדם קרוב. מה הדבר שמחזיק אותך, ושבתקופות קשות תישעני עליו? נסי לדבר עם המתבגרת שלך מתוך חיבור חזק מבפנים לצורך קיומי-חיוני כזה, ובו זמנית, עם חיבור חזק גם למציאות החיצונית, לסיכונים הגדולים שבאי שמירה על ריחוק חברתי.

הכעס שמופנה כלפייך כאמא, הוא כמובן פוגע, כי הוא מגיע דווקא ברגע שאת בעצמך מתמודדת עם המון קושי, ועושה מאמץ עילאי להיות שם עבורה. בין אם הכעס מגיע כשאת מציבה גבול, או סתם כך, דעי שהוא אחת הדרכים שלה להשתמש בך להרגעה. לפעמים זה מקל קצת לראות בכך סוג של מחמאה עקיפה, כי היא סומכת עלייך, דווקא עלייך, שתעמדי בזה ולא תישברי או תנקמי בה. לצערנו, פחות סביר שמתבגרת תפנה ותבקש חיבוק או תבכה על כתפך, פשוט כי זו רמת פגיעות ותלות שרוב המתבגרים יעדיפו להימנע ממנה. יותר קל להם להשליך את הרגשות על ההורה, להתעמת, לריב, וכך לפרוק רגשות עוצמתיים שמסתובבים בתוכם.

כאן מגיע אתגר נוסף האופייני להורים למתבגרים – היכולת המצויינת של רובם לנסח טיעונים משכנעים ולהתווכח, שמובילה למאבק “כן-לא” בלתי יעיל. לכן, מומלץ להתחיל את השיחה בלי לקחת צד, אלא לעודד ‘בעד ונגד’ שהמתבגרת עצמה תעלה, ואז להוסיף משלך ולהרחיב את הבעד והנגד כמה שאפשר יותר. למשל, אם תיפגש, האם תצליח לעמוד בכלל השני מטר? אם תצא ובסוף תחלה,איך תרגיש עם הידיעה שהדביקה את משפחתה וחבריה? אם תתרחק מחבריה, האם מוכנה לקחת את הסיכון שיתרחקו ממנה?

היכולת שחלשה עדיין אצל מתבגרים רבים היא הפרספקטיבה, ההתייחסות מראש לתוצאות מעשיהם בעתיד, שיקול הדעת. אם תציבי גבול נוקשה מאד, וגם אם תוותרי לה, כנראה לא תשפיעי. לעומת זאת, אם תלמדי אותה איך לקבל החלטות בחייה, יש סיכוי טוב שהיא תקשיב, ותפנה אלייך גם בעתיד.

כמובן, אם היא תגיע להחלטה שגויה לדעתך, לא תוכלי במקרה הזה פשוט לתת לה לחוות את התוצאות על בשרה וללמוד, כי מדובר בסכנה בריאותית. אז יהיה צורך להביע עמדה ברורה, לגייס כמה שיותר תמיכה לסמכותך בנושא ממשפחה וסביבה מורחבת, ואם זה לא יעזור – להגביר בהדרגה את ההשגחה והנוכחות, לדבר טלפונית עם חבריה ועם הוריהם, ואפילו ללכת בעקבותיה לאן שיוצאת ולחכות שם בלי להתעמת עד שתחזור.

 

 

 

 

______________________________________________________

נשלח ב Uncategorized

עניינים חברתיים של ילדים ומתבגרים

אין כמעט הורה שלא נשבר פעם ליבו, כששמע שהיום לא רצו לשחק עם הילדה שלו, או שרתח דמו כשהעליבו את הבן שלו לפני כולם. כמות עצומה של כאב ושל כעס נגרמת לילדים, ולהורים שלהם, מתוך עניינים חברתיים. הכוונה כאן היא לאו דווקא לקשיים חברתיים, כמו מחסור במיומנויות חברתיות, או להתמודדות עם בעיות חמורות כמו חרם. פה מדובר בעיסוק היומיומי בעלבונות קטנים, חוויות דחייה, בחירה בין חברים/ות בתוך קבוצה, והתלבטויות לגבי מעמד חברתי.

אז מה יכול הורה לעשות כדי לעזור? לדעתי מעט, ששווה הרבה.

לרוב, הכל מתחיל כשהילד או הילדה שלכם מגיעים הביתה נרגזים, עצובים, מתנגדים ללכת למחרת לגן או לבית הספר, או מסתגרים בחדר.

מה לא מומלץ?

  • לתחקר את הילד/ה על פרטי האירוע, מי התחיל, מי אמר למי ובאיזה הקשר. זה ייתן לכם אולי תחושת שליטה במצב, אבל עלול להיות לא רלוונטי למה שילדכם צריך.
  • לצלצל מיד לגננת/מחנכת, ולהפנות כעס כלפיה. כך תשיגו בעיקר קשר מתוח וכועס, ופחות שיתוף פעולה. גם אם נראה לכם שהיא לא מבצעת את תפקידה, ויש פיתוי לפעול במקומה, לרוב זה לא משתלם, כיוון שילדכם יישאר בתחושה שאין לו על מי לסמוך במהלך היום, ויפסיק להיעזר בדמות החינוכית.
  • לצלצל מיד להורי הילדים המעורבים, ולהפנות כעס כלפיהם או כלפי ילדיהם.
  • להאשים את עצמכם, על שאולי יכולתם לזהות קודם, לפעול אחרת, להגן או למנוע.
  • לנזוף, לבקר, לייעץ, לשפוט או להעריך את הדרך בה הילד/ה התנהל/ה. לומר להם שהם רגישים מדי ושיפסיקו לקחת ללב. כך סביר שתאבדו את הקשב שלהם, ואת מקומכם כמקור תמיכה עבורם. הם לא פנויים כרגע לשמוע.
  • לפתור עבורם את הבעיה. גם אם נראה לכם שאתם יודעים בדיוק מה יעזור. התגובה שלכם תלמד אותם איך אתם רואים אותם, ואת העולם החברתי בכלל – האם יש להם בעיניכם את המסוגלות לפתור בעיות, לעמוד על שלהם, להיות אהובים? האם הם מסוגלים להתגבר על כאב רגשי ואפילו ללמוד ממנו? האם שווה להתאמץ בכדי ליצור קשרים חברתיים? אם תגנו עליהם מדי ותפתרו עבורם את הבעיה, הם יסיקו שכל אלו הם מעבר לכוחם. אם תעבירו מסר לפיו אחרים אשמים או חסרי ערך, גם אם זה נכון לדעתכם, זה עלול לגרום לילדיכם לוותר מראש על הניסיונות להתחבר עם הילדים, ואולי גם להתרגל לא לבדוק את האחריות שלהם למתרחש.
  • להאמין שהתפיסה של ילדכם היא בהכרח התמונה כולה. הם ממש לא משקרים, אבל הם מתארים את החוויה האישית שלהם. לעתים קרובות החוויה מושפעת ממצב הרוח, ואם הם נפגעו או קשה להם, יש סיכוי שהם רואים את הדברים כרגע כשליליים מכפי שהם באמת.
  • להאמין למחשבות אוטומטיות שעולות לכם (מבלי לבדוק אותן), כגון – נגרם לו/ה נזק, זה לא צריך לקרות, לא שמרו עליו מספיק טוב, הילדים האלו רעים/בריונים/לא מחונכים, המחנכת לא משתלטת על הכיתה ולכן זה קורה, המחנכת לא מספיק רגישה אליו/מכירה/אוהבת אותו ורק ‘מחפשת’ אותו. אלו הדברים שמהם אתם חוששים, אבל לא בטוח שהם נכונים!

 

מה כן מומלץ?

  1. לעצור ולעשות סדר ברגשות ובמחשבות שלכם. סביר להניח שתרגישו נסערים, מודאגים, לפעמים גם חסרי אונים, מתוסכלים או זועמים. אולי תיזכרו באירועים קודמים מחיי ילדיכם, או מההיסטוריה החברתית שלכם, שישפיעו מאד על נקודת המבט שלכם. כנראה שמחשבות יעברו בראשכם באופן אוטומטי (‘שוב זה קורה לה’, ‘מה יהיה איתו’, ‘אני חייבת ל..’), ויניעו אתכם להגיב מיד. במקום זאת, נסו לזהות מה אתם מרגישים וחושבים, ואז לנשום עמוק ולשים את כל זה לרגע בצד.

 

  1. לזכור שזה קרה להם, לא לכם. הם אלו שצריכים להתמודד, ותפקידכם לתמוך. גם אם נעלבתם עד עמקי נשמתכם עבורם, אתם לא העניין. יכול להיות שהילדים שלכם מרגישים אחרת מכם, ודברים אחרים הפריעו להם. הם זקוקים כרגע שתהיו קשובים לרגשות, למחשבות ולצרכים שלהם. זה נכון גם בגיל 4, וכמובן שגם בגיל 9 או 14. כדי לחזק את העצמאות שלהם, וכדי לעזור להם להתמודד עכשיו ובפעמים הבאות, חשוב להתאפק מלהגיב, ורק להקשיב.

 

  1. לזכור שכלל לא בטוח שנגרם נזק לילדכם, או שנשקפת לו סכנה. לא כל דחייה או עלבון הם חרם. להפך, הם חוויה חיונית מבחינה התפתחותית. הילדים שלכם זקוקים לחוויות עלבון ודחייה, בלתי נעימות ככל שיהיו. גילאי גן ובית הספר הם הזמן הכי מתאים לתרגל כישורים חברתיים, לגלות מה מתאים וכיף להם ומה לא, אל מי כדאי להתקרב וממי להתרחק, איך לעמוד על שלהם. לרוב, ילדים שתמיד הצליחו ולא חוו קושי, היו מלך/מלכת הכיתה או נהנו מתכונה כלשהי שאיפשרה להם להיות אהובים תמיד – מתקשים מאד להצליח בבגרותם. זאת, כיוון שהם לא התחשלו, לא פיתחו שיטות להתמודד עם סבל, עלבון, חוסר בטחון או דחייה, וכעת אינם מוכשרים לכך.

באותו אופן, גם חוסר רגישות או טעויות מצד המבוגרים בחייהם הם חשובים להתפתחות, אם הם בגדר הסביר. האפשרות לתקן או להתגבר על התאמה לא מושלמת אליהם, תכין אותם להתמודד עם הבוס המעצבן או הקונפליקטים בזוגיות בעתיד. הדבר דומה לדרך בה חשוב לתת לילד, הלומד ללכת לראשונה, ליפול, על משטחים רכים המתאימים לכך, בכדי שיצבור ביטחון. כך, חשוב לאפשר לילדינו, בתוך סביבה בטוחה, להיפגע מהיחס כלפיהם. הם זקוקים להתנסות, כדי לגבש את הדימוי העצמי ואת תפיסת העולם החברתי, ולהתחזק.

 

  1. להקשיב למה שיבחרו לשתף אתכם בו, בין אם תזכו לשטף של פרטים וציטוטים מדויקים, עד שתתקשו לעקוב, ובין אם תשמעו משפט אחד, או שתיקה רועמת. לא משנה כרגע מה באמת קרה, אלא איך הילד/ה מרגיש/ה, איך הוא/היא ראו את הדברים, מה הם חושבים, אולי גם מה כבר ניסו לעשות ואיך זה עבד.

 

  1. להיות איתם, לתת חום, אמפטיה וביטחון. בדומה למה שהייתם רוצים כשאתם חוזרים הביתה אחרי אירוע לא נעים בעבודה, גם הם מחפשים כתף, חיבוק, עידוד, ואת התחושה שאתם מכירים את ההרגשה. הרי כולנו לפעמים חוששים שלא ירצו אותנו, עסוקים בפופולריות שלנו, נעלבים או מעליבים. זה לא אומר שהם לא בסדר, אלא זה קורה לכולם. האתגר הוא למצוא את האמצע – להתייחס לבעיה ולכאב שלהם במלוא הרצינות, ועדיין לשמור על רוגע ועל הידיעה הפנימית שבסוף הם יהיו בסדר.

אפשר גם לתת דוגמאות מהחיים שלכם היום או בעבר, רק חשוב שהן יהיו במינון מתאים (לא משהו מבהיל, אלא משהו שימחיש גם את הקושי שהרגשתם, וגם את האפשרות להתגבר עליו בסוף).

 

  1. לתמוך בפתרון הבעיות שלהם, ע”י שאלות מנחות. התפיסה של ילדים את הבעיה עשויה להיות יותר אגוצנטרית, לפעמים הם מתקשים עדיין לראות נקודות מבט של אחרים, להבין במדויק את כוונותיהם או להעלות על דעתם אפשרויות תגובה והשלכותיהן.

שלבי פתרון בעיות יעיל כוללים – זיהוי הבעיה, העלאת כמה שיותר אפשרויות פתרון, הערכת יתרונות וחסרונות, בחירת פתרון, יישום, ובדיקה האם הועיל. המטרה שלכם כאן היא לתת להם להפעיל שיקול דעת בעצמם, ורק להפנות בעדינות את תשומת ליבם אם שכחו או החמיצו משהו בדרך.

אפשר לעשות זאת על ידי שאילת שאלות כמו – מה תכננת לעשות? מה תעשי/ה אם יקרה X? אולי יש עוד סיבות שגרמו לו לעשות את זה? כשניסית בפעם שעברה, זה עזר? אם היא לא תסכים, מה תעשי? רק לאחר שהילד הציע פתרונות או לפחות ניסה לחשוב, תוכלו להציע גם רעיונות משלכם.

 

  1. לשמור על מעורבות, שאינה התערבות. אני ממליצה על מעקב אחר תכתובת בין ההורים ומהגן/בית הספר (זה עלול להיות מייגע, אבל במינון המתאים זה חשוב), קשר עם המחנכת אחת לתקופה, שמירה על קשר עם הורים אחרים מהכיתה, התבוננות מהצד במפגשים חברתיים אצלכם בבית, היכרות עם החברים הטובים של ילדכם, התעניינות רציפה ושיחות עם ילדכם. כשמתעוררים ענינים חברתיים אפשר להדק את תשומת הלב, וכשיש רגיעה להרפות מעט.

 

  1. לשמור על חלוקת התפקידים בין הילד/ה, ההורים והצוות החינוכי. חלוקת תפקידים מתאימה מאפשרת לילדכם התפתחות טובה. תפקיד בית הספר (ותפקיד המפקחת בגן) הוא להעריך את המקצועיות של המורה, את טיב הקשר שיצרה עם הכיתה והילדים, לאתר בעיות במוגנות ובגיבוש, ובמידת הצורך להדריך ולתכנן מענה. לבית הספר ולמורה יש אחריות לקדם את ההתפתחות הלימודית, החברתית והרגשית של ילדכם, לחנך להתנהגות מותאמת, ולשמור על המוגנות שלהם. האחריות הזו היא מלאה, אבל אינה בלעדית, אלא הם חולקים אותה אתכם, ההורים. כלומר, כשלילד/ה יש קושי, לא המורה אמורה להתמודד לבד, וגם לא אתם, אלא השאיפה היא לשיתוף פעולה בהבנת הקושי ובמציאת פתרונות.

תפקידכם כהורים הוא קודם כל לשמור על המוגנות הפיזית והרגשית של ילדכם. זה לעולם לא משתנה. אבל רמת המעורבות הנדרשת מכם לשם כך, צריכה להשתנות כל הזמן, בהתאם לגיל וליכולת של הילד/ה. לא קל לשמור על מעורבות מאוזנת בחיים החברתיים של ילדכם, שהיא לא התנתקות ממה שקורה, וגם לא התערבות יתר.

לא קל לסמוך על אחרים, כמו הגננת והמורה. הן עשויות לחשוב ולפעול בדרכים שונות משלכם, שאולי לא תסכימו איתן. ייתכן גם שהן פשוט לא ימצאו חן בעיניכם באופן אישי. עם זאת, יש חשיבות עצומה ליכולת שלכם לשחרר שליטה במידה מתאימה, אפילו לא להסכים עם היבטים מסוימים בטיפול הניתן לילדכם, ועדיין להעביר להם מסר שאתם מאמינים ביכולתם וביכולת המורה להתמודד.

למעשה, תפקיד ההורים הוא לאפשר למורה להכיר את ילדם טוב מספיק וליצור איתו קשר, לשתף במידע חשוב (למשל אבחון שנערך, פרידות וגירושין או אובדן במשפחה), וגם להציף בעיות שילדיכם נתקלים בהן או צרכים שלא מקבלים מענה, בדרך מכבדת רגועה ובשעות הקבלה, ואז לסמוך על הילד שיתמודד ועל המערכת שתדע לטפל.

תפקיד הילד – חשוב שכל מה שהילד כבר מסוגל לבצע ייכלל בתפקידו, ולא יעבור לאחרים. הדוגמה הנפוצה ביותר היא פנייה למורה/לגננת – חשוב שילדים יתרגלו לפנות בעצמם, וגם יידעו לנהל דיאלוג עם הדמות החינוכית אם הם לא מרוצים מהתשובה או אם הבעיה נמשכת. ככלל, כדאי להתקדם בהדרגה אל המטרה ארוכת הטווח. למשל, אם תרצו שבעתיד ילדכם יוכלו להתמודד עם אי הסכמה, קנאה או פגיעה במילים, בלי להידרש לאלימות או לברוגז – התחילו בקטן, כשתפקידם יהיה רק לזהות שנפגעו ולגשת לגננת, והיא תעשה את היתר. בהמשך, כשירכשו יותר איפוק וביטחון, תוכלו לעודד אותם גם לנסות לפתור בעצמם, לפני שפונים למורה.

לדוגמה, אם מתברר שלילד יש קושי במשחק חופשי בחצר, אפשר לסכם שתפקיד ההורים יהיה לזמן לו מצבים לתרגל משחק חופשי, למשל ללכת לגן שעשועים ולהזמין חברים אחה”צ, תפקיד הילד יהיה להסכים להתנסות במצבים האלה ולפנות לעזרה לפי הצורך, ותפקיד הגננת יהיה לתת תזכורת לכללים לפני היציאה לחצר, ולהתערב לפי הצורך.

 

  1. לאסוף מידע ולנהל דיאלוג מקרב לפתרון בעיות. אם בשלב הזה נשארתם עם ספקות לגבי התפקוד של ילדכם, לגבי יעילות התפקוד של הגננת/המורה, או לגבי תפקוד בית הספר בשמירה על מוגנות ועל גיבוש חברתי – זה הזמן לברר. לפני שאתם מגיעים לשלב של כעס על המצב הקיים, קחו אחריות ופעלו לשנות. מומלץ ליזום שיחה, ברוגע ובלי האשמות, כיוון שזו הדרך להשיג קירבה בין ילדכם למורה, וזו המטרה. אפשר להתחיל מלשתף בדאגה שלכם ובמה שמפחיד אתכם שיקרה, ולבקש לשמוע איך המורה רואה את הדברים, מה העבודה שנעשית כרגע, והאם כדאי לחשוב מחדש ביחד מה ילדכם צריך ואיך לתת מענה. אפשר גם להציע הצעות, או לבקש בקשות. זו הזדמנות לתת למורה מידע חשוב על האופי, ההעדפות והרגישויות של ילדכם, בתור אלו שמכירים אותו/ה הכי טוב, ולקבל ממנה מידע חשוב על התגובות האופיניות לו כשנמצא בחברה. כך תוכלו לפענח ביחד מה קורה לילדכם במצבים חברתיים, מה מתנהל היטב ומה דורש עבודה עדיין.

אם לאחר בדיקה, מספר שיחות עם הגננת/המורה וזמן מספיק ליישום מה שהוחלט, עדיין תחשבו שאין שיפור, ושהסביבה החברתית הקיימת אינה בטוחה מספיק, כמובן שחשוב לפעול. האפשרויות העומדות בפניכם הן פנייה ליועצת או מפקחת הגן, ליועצת או מנהלת בית הספר. אם תגיעו למסקנה שאין לכם אמון בתפקוד של המסגרת הזו – כדאי לשקול מעבר מסגרת. אבל כל עוד תחליטו להישאר – מומלץ לתת את הגיבוי המלא לאנשי המקצוע לבצע את תפקידם, לשתף איתם פעולה לטובת ילדכם, ולשדר גם לילדכם מסר כזה.

לסיכום, כשמתעוררים ענינים חברתיים, התפקיד של ההורים לדעתי הוא להיות שם, להכיל כאב, לאפשר לטעות, להיות מעורבים אבל לעשות בעצמם כמה שפחות. ברוב המקרים זה מספיק.

המקומות בהם כדאי לפנות להדרכת הורים, הם כאשר ההורים מוצאים עצמם נסערים מדי ומתקשים לווסת את תגובותיהם, כשעולה צורך בחיזוק מיומנויות רגשיות או חברתיות של הילד, או בשיפור ההתאמה והתקשורת בין הילד, המורה וההורים.

 

נשלח ב Uncategorized

המעבר מהגן לכיתה א’

בין אם זה הילד הראשון שתשלחו לכיתה א’, או הרביעי, המעבר מהגן לבית הספר מעורר רגשות חזקים. מבחינתי ההמלצה הראשונה עבור הורים לחוצים היא לעצור לרגע ולבדוק – כמה התרגשות, גאווה, מתח ודאגה אתם מרגישים באופן יחסי.
לרוב, תמצאו שילדיכם מרגישים כמעט כמוכם. ילדים נוטים להתבונן במבוגרים סביבם ולחקות את דרך ההתמודדות שלהם. זו הזדמנות ללמד אותם כיצד להתמודד עם מעברים ושינויים. מומלץ לערוך חלוקת תפקידים ברורה – בין הילד, ההורים ובית הספר.

תפקיד הילד 
ילדים בני שש יכולים בהחלט להתמודד עם הדרישות של כיתה א’. תפקידם להתנסות, לחוות הנאה והצלחה, וגם רגעים של תסכול או עלבון. המפגש עם קושי הוא חיוני, ומאפשר להם לגבש בטחון עצמי, עצמאות ויכולת פתרון בעיות. זכותם גם לחוות רגרסיה, לחזור לבכות או להיצמד להורים בהתחלה, ואפילו לחזור להרטיב. זה נורמלי.
יחד עם זאת, בשלות לכיתה א’ היא כמו רכב עם ארבעה גלגלים, כאשר בעיה בכל גלגל תפריע לנסיעה. הגלגלים הם ההתפתחות הקוגניטיבית, המוטורית, הרגשית והחברתית. אם אתם או הגננת חשים שההתפתחות מתעכבת באחד ה’גלגלים’, מומלץ לפנות בהקדם לייעוץ מקצועי, כדי למנוע תסכולים מיותרים.

תפקיד ההורים
1. להירגע. בדקו מה עוזר לכם (מידע, הכנות, שיחות עם הורים אחרים), מקדו מה מדאיג אתכם ומצאו מענה מתאים.
2. להרגיע את הילדים. ההורה הרגוע יותר ייזום שיחה עם הילד, יברר מה מעסיק אותו ויסייע לו לדמיין איך הדברים ייראו (מבנה גדול יותר, מחברות, צלצולים, אך עדיין יש חצר, חברים ומחנכת). הזכירו לו איך חשש בתחילה ואז התרגל לגן שלו. העבירו מסר לפיו ‘אתה מוכן, אנחנו איתך, ויש לך על מי לסמוך בבית הספר’.
3. לנסח ציפיות מותאמות. אם תצפו שהילדה תקרא מהיום הראשון, תחזור תמיד שמחה, ותהיה חברה של כולם – רק תכינו אותה להתאכזב. היו ריאליים. כשיש קושי – אל תמהרו לשפוט את הילדה, את עצמכם או את המורה והצוות. שיתוף פעולה יועיל יותר מהאשמות.
4. מעורבות, לא התערבות. מומלץ ללוות ולתווך, אבל לא לבצע במקומם (הכנת שיעורים, סידור תיק, פתרון ריב). עזרו להם לחשוב על פתרונות, נחמו כשקשה, ותתאפקו לא להגן מכל דבר.

שיהיה מעבר נעים!!
לשאלות והתייעצות מוזמנים לפנות אליי.

נשלח ב Uncategorized