למידה מרחוק. כמה לחץ היא יכולה לעורר בכל המעורבים.
וכתוצאה, כמה זעם, שמתפרץ לפעמים בויכוחים בין הורים, מורות.ים ותלמידות.ים.
גם אם לאחרונה זה מרגיש ככה, כשאין זמן, אין כסף ובקושי יש אוויר… כדאי לזכור שאין צורך באמת לבחור בין הערך של מורה לערך של הורה, או בין הצרכים שלהם, והם לא בהכרח באים זה על חשבון זה. כולם חשובים.
האם הלמידה מרחוק שווה את ההשקעה העצומה, ואת הפערים שמצטברים בין מי שיש לו מחשב, אינטרנט ותמיכה בבית לבין מי שאין לו? האם היא סיוט, שמפריע לעבודה ומייצר מתחים מיותרים בבתים המתוחים גם כך, או האם היא נקודת אור ואי של שפיות?
אני מציעה שזה תלוי איך מפעילים אותה.
המטרות העיקריות של למידה מרחוק בתקופה הנוכחית לדעתי הן:
- תפקוד. לבסס ולשמור על תפקוד יומיומי, הרגלים ושגרה מחזיקה. שבלעדיהם אנחנו שוקעים בקלות לדכדוך, ומאבדים חיוניות.
- ביחד. לאפשר תקשורת בינאישית וקבוצתית, לשמר מיומנויות שת”פ, ולא להיות לבד.
- תכלית. לשמר מרחב קטן להתנסות, יצירתיות ו/או ביטוי עצמי, או לפיתוח תחום עניין או יכולת, כדי שכל אחד יוכל למצוא לו איזו תכלית ומשמעות לחייו כרגע. בלי זה, מאבדים כיוון והדרך קלה בעיקר למתבגרים לפתח בעיות התנהגות והתמכרויות למיניהם.
ובעצם, לאזן לחץ ולעזור לשמור על יציבות פסיכולוגית.
בעיניי זו המטרה. ובטח לא ‘להספיק’ חומר רק לשם ההספק.
גם בלמידה שלא מרחוק, כלומר בחינוך, ולאו דווקא בתקופות משבר, אלו המטרות העיקריות בעיניי. רק על גבי הבסיס היציב הזה, אפשר להוסיף בתקופות שלוות יותר גם הקנייה ותירגול של כישורים מגוונים, שיאפשרו לגדל בני אדם מגובשים ועצמאיים, מועילים ותורמים לעצמם ולחברה שסביבם.
אז איך עושים את זה?
שווה להפחית רמות קושי, להתמקד בעיקר ולוותר על השאר, לאפשר הרבה בחירה אישית וגמישות בעיתוי.
ובעיקר לשאול – מה מתאים היום, מה אפשרי עכשיו? ולקבל, לקבל את המגוון של התשובות שיופיעו. ולהתקדם משם.
אם היום יש עומס על המחשבים בבית, על הזמן של ההורים או פשוט על הכוחות והעצבים המרוטים של כולם – אפשר לתעדף, לדחות למחר או לוותר על חלק. העניין הוא לא להכריח את עצמנו ואת הילדים, אלא לבדוק בכל רגע מה חשוב, מה אפשר. מה זה עושה לנו כשמוותרים, או כשמנסים בכל זאת. איך זה בטווח הקצר, והארוך, בשבילם, בשבילנו.
אז האם מחייבים ומכריחים לפתוח מצלמה בזום? ובכלל להיכנס לזום? ולבצע את כל המשימות? אלו לא השאלות הנכונות בעיני. השאלה החשובה היא איך מתחברים אל התלמידים? כל אחד בנקודה בה הוא נמצא כרגע, ואיך מעוררים סקרנות ומוטיבציה כלפי משהו, לא משנה מה.
התשובה היא – שמתחברים אל התלמידים גם דרך הבחירה איך, מה וכמה מלמדים, באופן שיהיה רלוונטי ומותאם ליכולות ולצרכי התלמידים הספציפיים, וגם דרך דיאלוג מורה-תלמיד וילד-הורה רציף ופתוח על התהליך – המטרות האישיות של כל אחד היום, הקשיים והתסכולים שבדרך, ומה עוזר מולם. כל צעד קטן נחשב.
איך זה ייראה?
כנראה שלפעמים נתאכזב, או נכעס על עצמנו שלא היינו פנויים, או נכעס על הילדים, שזה לא בא להם יותר בקלות, בעצמאות, באחריות. או אולי נפנה כעס אל המשימה ואל מי שנתן אותה, איך אפשר לעבוד ככה, ומה הם חשבו לעצמם??
ואולי לרגעים נוכל לנשום, ולהזכיר לעצמנו פשוט לבחור – מה כן אפשר עכשיו לעשות ומה לא. ואז, כש’נאבד את זה’ שוב, ונריב, כי נמאס, ומתגעגעים לשגרה הקודמת, ומודאגים, ומוציאים את זה אחד על השני כי אין מוצא אחר; האם נבין את עצמנו, ואחר כך נחבק, וננסה מחדש לבדוק מה מתאים?